אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע המדויק

בו עלתה בי לראשונה המחשבה - יום אחד הכאב שאני חווה, יעזור לי לעזור לנשים אחרות.

יום אחד, כל הזרות, הבדידות, הלילות ללא שינה, החוסר אונים, הפחד שלופת אותי מהגרון ולא מרפה, החרדה הכלכלית הזו שאף אחד לא יכול להבין, התחושה שאני לבד בעולם, אאוטסיידרית, נוודת בכל מקום שאני מגיעה אליו, אף פעם לא שייכת...

יום אחד, כשאהיה חכמה יותר, חזקה יותר, אני אוכיח לאחרות שהכול אפשר. שיש בשביל מה. שהן לא לבד.

​

ואיזה כיף שסוף סוף זה קורה;